שמונה תובנות מסוף שבוע באילת

שמונה תובנות מסוף שבוע באילת

בשבוע שעבר, נר חמישי של חנוכה, נסענו בהרכב משפחתי מלא לאילת.

כיוון שאני מתחזקת בימים אלו בעל עם פריצת דיסק צווארית, את הדרך לאילת נהגתי בכוחות עצמי. כך שהיה לי הרבה זמן גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור להגיע לתובנות, וכיוון שיש לי בלוג, אין לכם ברירה אלא לשמוע אותן.

1. הנודניקית מהוויז.

ביני לבין הנודניקית מהוויז שוררים יחסי איבה וחשדנות. באוטו הקודם ניהלתי יחסים הרמוניים עם רוג’ר מהאיי גו. אבל מאז שנפרדתי מהאוטו הקודם , נאלצתי להתחבר עם הוויזית. אני לא ממש סומכת עליה שהיא יודעת את הדרך, והיא לא ממש סומכת עלי שאני יודעת איך לנהוג. מתכון בטוח להתנגשות. לא אחת במהלך הנסיעה לאילת, היא חזרה על עצמה כמה פעמים (“בעוד 200 מטר, בכיכר, צא ביציאה הראשונה”, “בעוד 100 מטר בכיכר, צא ביציאה הראשונה” ובכיכר עצמה היא נבחה “צא ביציאה הראשונה!”) וזאת למרות שקלטתי כבר בפעם הראשונה. בהמשך היא גם התנשאה מעלי מספר פעמים עם היציאה המיותרת “עברת את המהירות המותרת!”. כך שביני לבינה התחילו להתגלע חילוקי דעות, ויצא שהזכרתי יותר מפעם אחת את אברי הרבייה שלה, של אימה ושל אחותה. איפשהו בין מצפה רמון ליוטבתה, מקגייבר החליט לשים סוף לפרשייה הזו, והוא בחן את החלופות בוויז. אחת החלופות, שאני לא יודעת אם אתם מודעים אליה, היא קול של רס”ר שבמקום להנחות אותך, הוא מוריד עלייך פקודות כגון “היימן”, “השמאל” ו”קדימה סע!” כשהשיא הוא ב”מפגע דווח בהמשך הדרך- הקב”ט בדרכו לארוע”. חתכתי את הקשר איתו עוד בטרם הספיק להטריד אותי מינית. במקומו ניסינו לשניה את הקול הגברי אך בעל הדיבור הרובוטי, שמיד עשה לי לא טוב. ברירת המחדל שלנו כעת הוא קול של אישה שמתדרך אישה. ובמקום “פנה ימינה” היא אומרת לי “פני ימינה”. מה אני אגיד לכם? אני ממש מתגעגעת לקול הבריטוני של רוג`ר מהאיי גו, שבמבטא בריטי מנומס ולא מתנשא, הביא אותי ממקום למקום. רוג’ר מהאיי גו, אני מתגעגעת!. 

מקווה שבוויז ימצאו פתרון לבעיה החמורה שלי.

(הרגליים רגלי המצ`יסטה. “מה זה משנה שהגרביים לא באותו צבע? מי מסתכל לי על הגרביים בכלל?!”)

2. instagram husband

כידוע, התחביב שלי בנסיעות הוא לצלם את הדרך ולהביא לכאן את הצילומים המופלאים שלי. אך רצה הגורל, והפעם הייתי עסוקה בלנהוג ובלהתנצח עם ההיא מהוויז, כך שהמשימה הוטלה על בעלי פרוץ הדיסק הצווארי. להלן התוצרים, תשפטו בעצמכם, נדון על כך בהמשך:

(“צלם את הנוף הקסום. אבל רק שלא יראו את הדשבורד”):

(“בלי הדשבורד. רק נוף!”)

(#2″מאמי, בלי הדשבורד. רק נוף!”)

(“הופה! כמעט הצלחת אבל תנסה שוב”)

(כמעט. כמעט. תעשה עוד נסיון, באמאשך”)

(“אוקיי. לא משנה. הרי כולם מכירים את הדרך לאילת. מי צריך תמונות. אבל הייי! יש שם קשת מימין, צלם! צלם!”):

(“נו, אבל למה נכנסה הדלת של האוטו בפריים? טוב, לא משנה. כולם כבר ראו בחיים קשת. באמת תודה רבה לך”).

רק לכשהגענו לאילת, נתקלתי בסרטון המצחיק הזה שנקרא  Instagram Husband, והבנתי שהבעייה שלנו היא אוניברסלית. מקגייבר הזדהה.

בבקשה:

3. המלון:

כשהגענו סוף סוף לאילת, ניווטתי אותנו בבטחה למלון שלנו. ביקשתי מפקיד הקבלה חדר עם נוף,

קיבלנו חדר עם נוף למלון הסמוך.

בהגיענו לחדר:

החדרנית: יש לכם שני חדרים סמוכים עם דלת מקשרת. בואו אני אפתח לכם את הדלת המקשרת, שה”ילדים” יוכלו להכנס אליכם לחדר בחופשיות.

מקגייבר ואני ביחד: לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

החדרנית::(

ה”ילדים”: :(:(

אנחנו:

***

ביממה הראשונה חלקנו את החדר עם זבוב. מה שאתם שומעים. הוא טען שהוא היה שם לפנינו, אנחנו אמרנו שיעוף משם, וניתן לומר שהיתה חוסר הסכמה בין הצדדים. הזבוב השליט טרור, לא נשברנו לרגע, ולבסוף אני גאה לספר שהוא סיים את חייו בחור של המקלחת. סיפור אמיתי, אין פה אלגוריה לשום דבר פוליטי.

יתרונו הבולט של החדר באגף שמשקיף לנוף של המלון שממול, ושנמצא מעל המטבח, לא ציינתי, הוא שהאורחים המשתכנים בו יכולים לחזות מראש מה יוגש לארוחת ערב. אם מריחים ריח של דגים- סימן שיוגשו דגים. אם מריחים בקר ברוטב פטריות- סימן שיוגש בקר ברוטב פטריות. אם מריחים ביצים של חמין- סימן שיוגשו ביצים של חמין.

לאורחים באגף שמשקיף לנוף של המלון שממול יש יתרון יחסי על שאר האורחים שקיבלו נוף משעמם של ים סוף.

(גם לברזי הכיבוי של המלון נמאס להריח ביצים של חמין. ונמאס לראות את המלון שממול. הם מצאו פתרון מקורי. התקנאנו)

4. מה עושים באילת בחורף?

מה לעשות, שהיה קר. קר מכדי להכנס לבריכה, קר מכדי להכנס לים. נשארנו עם הבילוי מספר אחת באילת.  בילוי התרבות החביב עלינו ועל כל עם ישראל: ביקור במוזיאונים. במוזיאון “מול הים” בקושי אפשר היה לזוז מרוב צפיפות, במוזיאון “הקרח” אי אפשר היה לנשום מרוב צפיפות, במוזיאון “BIG” אי אפשר היה ללכת מרוב צפיפות, אבל בכל זאת היה לנו הספק לא רע.

(מוזיאון קסטרו פתוח עד 12 בלילה! זה מוזיאון! אלה שעות פתיחה!)

בשאר הזמן סתם רבצנו לנו

פעם אחת אפילו הברזנו לילדים והחרשנו תירס תאילנדי בטיילת. כי מסורת זו מסורת:

ואף הדלקנו נרות חנוכה לצד נרות שבת:

5. אסקייפ רום:

בין רביצה אחת למישנתה, שילבנו גם “חדר בריחה” מגניב, שבו היינו אסירים והצלחנו להימלט מכלא אלקטרז. הבטחתי שחור על גבי בלוג שזו הולכת להיות התמכרות חדשה שלנו, ואני מקיימת. הצלחנו אפילו להדביק את הילדים בשגעון, שבהתחלה היו סקפטים, אך יצאו נלהבים כמונו.

6. כשלא רבצנו, וכשלא עשינו קניות וכשלא אכלנו וכשלא הדלקנו נרות, וכשלא ברחנו מאלקטרז, שיחקנו במשחק מדליק שהעלתה אלן דג`נרס לרשת. קוראים למשחק הזה Psych.

זה משחק חברתי, הדורש מכשיר סלולרי לכל משתתף ואת האפליקציה Psych. מה שהולך זה, שברגע שכולם מסונכרנים ביחד על משחק, קופצת לכולם שאלת טריוויה שאף אחד לא יודע את התשובה. כל אחד מחרבש תשובה. כשכולם מסיימים לחרבש את תשובתם, מתגללות על המסך תשובות כל המשתתפים פלוס התשובה הנכונה. כל משתתף בוחר בתשובה שנראית לו הנכונה.

אם המשתתפים האחרים בחרו תשובה שחירבשת- קיבלת נקודה.

אם אתה בחרת את התשובה הנכונה- קיבלת נקודה.

יצא שניצחתיindecision.

ממליצה בחום על המשחק המגניב הזה. מה שצריך זה רק להוריד את האפליקציה לסלולרי. זה משחק חברתי חכם ומצחיק, ההנאה מובטחת.

7. בדרך חזרה, נשמע הטייס מקלל.

אני: איך אתה מדבר?!

הטייס: אוי, שהיתי כל כך הרבה זמן באילת ששכחתי את העברית שלי. מצד שני אני דובר כעת ערסית שוטפת.

***

8. כל כך נהנינו, שהחלטנו לשוב לאילת בפסח, על מנת שנוכל לצחצח את הערסית שלנו.

***

Did you enjoy this article?

השארת תגובה