ObLaDi, ObLaDa

ObLaDi, ObLaDa

לפני המון שנים, בהיות הטייס פעוט בן 5, היינו בעיצומה של נסיעה ארוכה. זו היתה שבת בצהריים וברדיו שודר ‘מסע הקסם המסתורי’ של קוטנר. רצה הגורל ואנחנו נפלנו על הפרק הידוע לשימצה שבו קוטנר גולל את תאוריית הקונספירציה לגבי מותו של פול מקרתני.

לטובת מי שחי על המאדים או שלא נולד בדור הנכון ושאין לו מושג במה מדובר, אני אאמלק: תאוריית הקונספירציה על מותו של פול מקרתני היא למעשה אגדה אורבנית, על פיה פול נהרג בתאונת דרכים ב 1966 ומאז חי במקומו כפיל. הסיפור הזה הפך עם השנים לשעשוע בקרב חובבי הביטלס שנהנים לאסוף רמזים מפוברקים על מותו של מקרתני, גם כשברור לכולם שזו שטות. 

בקיצור, אנחנו בנסיעה, הילדים מאחורה, וקוטנר מגולל את הסיפור המופרך, ואז הוא השמיע את ה”הוכחה החותכת” למותו של מקרתני, כשהוא סובב לאחור את התקליט הלבן בסוף השיר  I’m so tired ואז נשמע קולו המעוות של ג’ון ממלמל “Paul is dead man, miss him, miss him”.

בנקודה הזו הטייס התחיל לצרוח בהיסטריה ודרש שנכבה את הרדיו מיד!

הוא רטט כולו מפחד ומאותו רגע הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לשמוע אף שיר של הביטלס, נקודה!

כפעוט, ואחר כך כילד ואחר כך כנער הוא עשה חרם על כל מה שהוא ביטלס. בבית אסור היה לשמוע שום דבר שהוא ביטלס. אסור היה להתלוצץ על זה, אסור היה לדבר על זה, אסור היה אפילו לומר ביטלס בקול רם! הילד היה פוסט טראומתי ברמות קיצוניות. ושום אובלדי אובלדה ושום ילו סבמארין לא הצליחו להזיז אותו מהביטלס פוביה שפיתח. נהפוכו, אם בטעות הושמע ברדיו ביטלס, הוא מיד היה צורח להחליף תחנה, מיד!

וכיוון שהביטלס טבועים בד.נ.א שלי, נאלצתי לשמוע אותם שנים במחתרת.

שנים!

לשמחתי הרבה הטייס בגר, הטיפשות חלפה, ובשנים  האחרונות לא רק שהוא התגבר על הטראומה המפגרת שלו, הוא עבר לקיצוניות השניה וממש הפך לביטלמני וכיום הוא מאזין להם כאחד האדם וגם הפך להיות מומחה תוכן.

הגדיל לעשות, ורכש לאחרונה פטיפון. 

ולא תאמינו, אבל שני התקליטים הראשונים שהוא רכש ביחד עם הפטיפון, הם סרג’נט פפר ואבי רוד. כשהוא שב הביתה עם הרכש החדש צחקתי בקול. וכשהוא הוציא את התקליטים מאריזתם הוא ציין שככל שהוא מתבגר הוא נהפך יותר ויותר דומה לי בטעמי המוזיקלי ושזה מפחיד אותו. ושלמעשה התקליטים האלה הם מחווה עבורי, אימו מולדיתו. ואז הוא הזמין אותי לבוא אליו לחדר ושנשמע ביחד ביטלס. מי היה מאמין שנגיע לרגע הזה.

האמת, התרגשתי. 

ומרוב התרגשות הצעתי שכמחווה בחזרה, ארכוש לו במתנה את התקליט הלבן, ושנשמיע אותו לאחור, ככה בשביל הכיף. ואז כדי להדגיש את כוונתי גם הוספתי בקול מעוות:

“Paul’s dead, miss him, miss him”

הוא חייך, אמר שהוא סבור שזה יהרוס לו את הפטיפון החשמלי אבל לא דחה את הרעיון על הסף. 

השבוע הוא עומד לנסוע ללונדון, ובתכנית הטיול שלו, כך הוא הראה לי, הוא שיבץ ביקור ב Abbey Road.

כל כך התלהבתי, ואמרתי לו שכל האזור מרושת במצלמות, אז כשהוא יעמוד לחצות את הכביש שישלח לי ווטסאפ, כדי שאוכל להנציח את הרגע.

זה אמנם יהיה צעד קטן לאנושות, אבל צעד ענק לי.

(בתמונה, עטיפת התקליט Abbey Road  עם ההוכחות החותכות לכך שפול באמת מת:

ג’ון, רינגו וג’ורג’ חוצים את הכביש כשרגלם השמאלית קדימה, מלבד פול! ג’ון הולך ראשון, לבוש בלבן ומסמל את אלוהים,  רינגו בבגדים שחורים מסמל את הקברן, ופול הולך יחף עם סיגריה ביד ימין למרות שהוא בכלל שמאלי והמכונית שנוסעת לכיוון פול, שממש רואים שהיא עומדת לדרוס אותו! כמו כן פול חוצה את המעבר בעיניים עצומות הרומזות על מותו. אין, עם עובדות לא מתווכחים!)

מ.ש.ל.

 

Did you enjoy this article?

השארת תגובה