נחל עיון

נחל עיון

החודש האהוב עלי בשנה הוא החודש שבין פורים לפסח, המוגדר באופן רשמי כ”אביב”.

אך באופן קבוע בתקופה הזו אני נקרעת בין שני רצונות מנוגדים: מצד אחד יש לי צורך עז לקנן ולעשות מסדר אמריקאי על כל ארונות הבגדים בבית ומצד שני קיים הצורך לטייל ולנשום אוויר אביבי בחוץ.

בשבת האחרונה, שהיתה אביבית ונהדרת, נפלה ההכרעה על לצאת החוצה:

היעד שלנו השבת היה נחל עיון.

שימו לב, בהרכב משפחתי מלא ונדיר:

יאי!

את האוטו חנינו בחורשת האקליפטוסים שנמצאת בקצה של מטולה:

משם נכנסנו לשמורה (בתשלום לרשות הטבע והגנים) בתוספת 10 ש”ח עבור שאטל שמחזיר את הנהג בסיום המסלול בחזרה לאוטו, בכדי שלא נצטרך לעשות את הדרך חזרה בעלייה ברגל.

מיד עם היכנסנו לשמורה מציין הטייס: “וואלה יפה פה! באווירה של חו”ל!”

והוא מיד גולש לפסים נוסטלגיים ומציין כמה דומה השמורה הזו, למקום הקסום הזה.

במסלול יש גשרי עץ חמודים:

וארבעה מפלים:

 

“אתה רואה בני, יום אחד כ-ל זה יהיה שלך!”:

סתם. הוא מסביר לו שאנחנו נמצאים טופוגרפית, בציפורן של אצבע הגליל.

בצידי הדרך נצפתה פריחה נהדרת, ואני סומכת על טובים ממני שיגדירו אותה:

זה קוציץ סורי:

אחד מתחביבנו בטיולים הוא להמציא שמות הזויים לפרחים. בטיול הפעם כיכבו:

“חרפופית הסלע”, “פירכוסית המדבר”, “חרטוטית שעירה” ו”אקזמת הנחלים”

אהבתי את עיצוב גרם המדרגות: מדרגה אחת לרגל ימין, מדרגה שניה לרגל שמאל:

בצידו השני של הגבול נצפה רועה לבנוני. “או שהוא אוסף מודיעין” חושד בו מקגייבר:

שניה, נעשה עליו זום ליתר בטחון:

בהחלט נראה חשוד!

אני אוהבת בזמן טיול לתקוע סיכה במפת הפייסבוק, שבמידה וחוטפים אותנו חייזרים, שידעו מהיכן להתחיל לחפש אחרינו.

הסיכה שתקעתי הפעם היתה: “לבנון”.

הטייס: “יופי אמא! עכשיו את מהבהבת כחשודה במחשבים של השב”כ!!!”

וואלה. מקווה שלא יורידו לי סיווג על זה.

הגבול עובר ממש כמה מטרים מעלינו, כשהחבית הכחולה הזו מסמנת את קו הגבול:

“מי שומר עלינו מכאן?” שואל מקגייבר, בהתכוונו למוצב @#$#@# הניצב מעלינו

הטייס: “אלוהים?”

המצ’יסטה: “אובמה?

indecision

בית הקברות של מטולה נמצא ממש בתוך השמורה:

מנוחה נכונה, ליטרלי.

מפל התנור:

בסיום המסלול, בזמן שמקגייבר נסע בשאטל להביא את האוטו, אנחנו ליקקנו מאגנום וצפינו שוב בארץ נהדרת.

“א-ש-ר!!!! איפה אתה???”

אני לא מפסיקה לצחוק מהאשר הגנוב הזה.

כאן אכלנו ארוחת צהריים:

במסעדה הלבנונית שליד הבניאס.

היה טעים, מה גם שכשהגענו הנה נזכרנו כי אנחנו עוד צריכים לטייל בבניאס.

מי יודע, אולי בשבת הבאה- אם לא יוכרע לטובת המסדר האמריקאי.

שיהיה שבוע נהדר.

Did you enjoy this article?

השארת תגובה