החופשה הסקוטית שלי: פרק 9- לונדון

החופשה הסקוטית שלי: פרק 9- לונדון

כשהאיר הבוקר, ארגנו את הבית וטילטלנו את המטלטלין שלנו לאוטו. תוך כדי ארגון, אריזה וטלטול פתאום הבחנתי שיו, הלנד לורד, השאיר לנו סיפור רקע מעניין על Pier View, הבית שלו:

מסתבר שהחלק העיקרי של הבית נבנה ב 1870, כלומר לפני 147 שנה כשבעלי הקרקעות הקצו שטח למחייה עבור העובדים שלהם. השטח כלל רצועת אדמה בחלקו האחורי של הבית ואת הרצועה הקרובה לאגם בקדמת הבית. הקרקעות האלו איפשרו לעובדים לגדל בעלי חיים, לדוג דגים באגם ולגדל ירקות למחייתם. יו השתדל לשמר חלק מהאלמנטים העתיקים בבית ובינהם את תקרות העץ עם קורות התמיכה במטבח ובחדר השינה התחתון:

ואת האח במטבח:

אבל הוא כתב משהו מסקרן מאד. בין האלמנטים שהשתמרו, הוא ציין את קופסת המלח שבצד הימני של האח. לא הבנתי במה מדובר וניגשתי אל האח לבדוק. ואכן בצידה הימני של האח ישנה קופסת עץ שמוטמעת בתוך הקיר

בקופסה הזו, הוא מסביר- נהגו לאחסן את המלח. החום של האח שמר את המלח יבש לאורך זמן.

כל יום לומדים משהו חדש!

בצער רב עזבנו את הבית הנפלא הזה.

ובצער עוד יותר רב עזבנו את סקוטלנד שלנו הנפלאה.

בתור פרס ניחומים, הג’יפיאס העביר אותנו פעם נוספת על גשר קווינסרי המהמם.

מסתבר ששלושה ימים לאחר חניכתו, הוא נסגר לתנועת רכבים למשך יממה שלמה- על מנת לאפשר חוויה היסטורית חד פעמית למי שמעוניין בכך: לצעוד על הגשר.

ואז הגענו לשדה התעופה של אדינבורו

אין לתאר את עוצמת הצער שחשנו כולנו ברגעים אלה. אבל אז קרו שלושה דברים מקסימים שמילאו את ליבנו שמחה.

הדבר הראשון- שדה התעופה היה מלא מפה לפה בשחקני רוגבי ובאוהדים המושבעים שלהם שהיו בדרכם לאיזה משחק רוגבי ככל הנראה חשוב, לפי מידת הרעש וההתרגשות. אבל מה שחשוב זה שכולם היו לבושים ככה:

אין מה לומר: אני אוהבת את הגברים הצעירים הסקוטים האלה.

מעבר לכך שדשתי בזה כבר- גברים בקילט זה אחד הדברים!- יש כאן משהו יותר עמוק שאני מתחברת אליו- הם לובשים בגד שמסמל מורשת עתיקה- אותו בגד שלבשו אבות אבותיהם- דורות על דורות של גברים לפניהם לבשו את הבגד הזה בדיוק והם עושים זאת כעת בשובבות חיננית ועם המון גאווה לאומית.

כמה שעות אחרינו הגיע סם הוגן/ג’יימי פרייזר אף הוא לשדה התעופה וצייץ על זה בדיוק:

הדבר השני ששימח אותי- פינת המרצ’נדייז של אווטלנדר בשדה. אנחנו על המפה!

והדבר השלישי והאחרון ששימח את כולנו פה אחד במשפחת גזית, ללא הבדל דת, גזע, לאום, גיל, מגדר, השקפה פוליטית או מעמד במשפחה- היה שלא טסנו בכלל הביתה:

במקום לסיים את הטיול בסקוטלנד ולשוב לישראל היפה והנהדרת, טסנו משם ללונדון, כדי להתאושש מהסקוטלנד ברכות.

או כפי שאמר הטייס: “אמא, איזה תכנון גאוני, איזה רעיון מבריק, אחד הגדולים שלך”

בלונדון חיכתה לנו דירה קצת פחות מרשימה מהבית בסקוטלנד, אבל אנחנו לא מתקטננים, כי זו לונדון:

אחרי התארגנות מהירה אנחנו יוצאים לאכול בקובנט גרדן והולכים לישון.

הפעם אנחנו לא רק “עוצמים את העיניים וחושבים על אנגליה”

אנחנו באנגליה. יאי.

אני מתנצלת מראש על איכות התמונות היום- הן צולמו בסלולרי כי לא היה לי כח להוציא את המצלמה הגדולה.

שכונתנו הנחמדת היא North Clapham.

יש לנו לא פאב אחד, אלא שני פאבים חמודים בשכונה

איזו שכונה מאמי?

ואני אוהבת אוהבת אוהבת את הדלתות האנגליות:

\

הילדים מודיעים שהם חייבים לעבור דרך פריימרק על הבוקר לצורך קניינות ורכש. אני לא מסוגלת כבר לראות פריימרק בעיניים ומקצה להם בדיוק שעה לשטות הזו.

שעה וחצי אחר כך היה צריך לגרור אותי בכח ממחלקת הלבשה תחתונה.

היום אני אחראית הניווט. אנחנו משתמשים בעיר באפליקציה הנהדרת moovit. כותבים לאן רוצים להגיע והיא מציעה לנו מספר מסלולים הכוללים נסיעה ברכבת תחתית, באוטובוס והליכה ברגליים.

ניווטתי בהצלחה לנוטינג היל, שבת היום ושוק פורטובלו פתוח. 

בכניסה לחנות הספרים הכחולה של יו גרנט מ”נוטינג היל” אנשים מאד אוהבים להצטלם. אני אוהבת לצלם אותם מצטלמים:

לפתע פתאום חלק מהשוק נסגר ע”י משטרה כי היתה שריפה. אבל באנגליה שלא כמו בישראל, נמנעים מדרמטיזציה. חלק אחד סגור? אז מה, השאר פתוח והחיים ממשיכים להתנהל כרגיל. אם חושבים על זה לעומק- זה חלק מהגישה האנגלית שכלכך שונה מהישראלית והאמריקאית- אם אצלנו הכל נעשה בדרמה, אצלהם- משתדלים לצמצם, להקטין.

כשהילדים מקטרים שהם גוססים מרעב (כאמור, אצלנו הכל בדרמה), אנחנו נכנסים למסעדונת Brown Rice. זו מסעדת בופה סינית, שבה אפשר לאכול ככל יכולתך. כמובן שהקונספט מאד קוסם לישראלים וחצי מיושבי המסעדה הם בני עמנו.

באופן כללי השפה השלטת בפורטובלו היא עברית.

או כמו שניסח זאת יפה הטייס: “בכל פעם שאני נוגע בטעות במישהו אני מיד אומר “sorry”‘, אבל כשאני מסתובב ורואה שזה היה ישראלי אני אומר בלב “לך תמות” 🙂

מגירת דפוס אחת עושה עלייה לישראל בימים אלו ממש!

\

שוק פורטובלו כילה את כוחותינו. כשהגיעה שעת צהריים הכריז מקגייבר בשארית קולו כי הוא מוכרח לשנוץ, וברגע זה. הילדים קצת התמרמרו על זמן לונדון יקר המבוזבז לשניצה, אבל אני מיד התחברתי לקונספט השנ”ץ. ניווטנו בחזרה לדירה ודפקנו וואחד שנת צהריים יפה יפה של שעתיים. כשלבסוף התעוררתי הרגשתי כלאחר ארוע מוחי קל. לא הצלחתי להוציא משפט אחד נהיר מהפה ובכל פעם שהתחלתי לדבר יצא לי משהו כמו: “אני רוצה עכערעאעכעע”, “אני חושבת שעכרעאיעיעעככ” “מה דעתכם שעחלעחעעג”.

אשכרה נשמעתי כמו מאור כהן האבא העיראקי מהמערכון של שאולי. לקח לי הרבה זמן להשתקם מהסטרוק הזה,  ולראייה: כשיצאנו מהבית שכחתי את הטלפון שלי על המיטה- ארוע נדיר נדיר נדיר.

לחלוטין השתקמתי כשהגענו לפאב “טראפלגר” בצ’לסי, שם פגשנו את החברים היקרים שלנו רחלי וצחי, שמתגוררים בלונדון.

התמונות הלא ברורות צולמו בסלולרי פח של מקגייבר ומצ’יסטה ועמכם הסליחה:

ישבנו עם רחלי וצחי האהובים עלינו  4 שעות קסומות ונהננו מכל רגע. הטייס שמע בעיניים נוצצות מרחלי על המפגש שהיה לה עם המלכה אליזבט הידועה כסבתא שלנו. וכדי להוסיף שמן למדורת האהבה, רחלי סיפרה לנו שהיא קנתה לנו בהפתעה כרטיסים למחר להצגה החדשה “אנני”!!!

מבחינתנו זה היה ערב מושלם- חברים טובים, בירה מעולה, פאב אנגלי (הוא קיים מ 1820! רחלי שאלה את המלצר) שאפשר לשבת בו שעות בלי שאף אחד מציק לך. מושלם.

Did you enjoy this article?

3 תגובות

  1. יעל הגב

    ואווו איזה טיול איילת.
    מהמם ממוש. מחכה להמשך

  2. motior הגב

    הבית בסקוטלנד באמת מדהים. ולונדון? גם אני מוכן לחזור אליה שוב ושוב… (אבל לוותר על פריימרק)

  3. חיה שורץ הגב

    טוב, אני לא רוצה להישמע נדושה, אומר רק שהיה יופי של טיול , אני ירוקה מקנאה. ואין כמו תמונות מהמצלמה שלך. המשך מוצלח.

השארת תגובה