נניח שבעלי נסע לסינגפור…

נניח שבעלי נסע לסינגפור…

ובמהלך שהותו בסינגפור הוא מתחיל להפציץ אותי בווטסאפ בתמונות הבאות:

מה אני אמורה להבין מהתמונות הללו? 

נכון, שבעלי רוצה לקנות לי תיק במתנה.

עכשיו אני רואה איך כולכן מתמוגגות ואומרות: הוי, איזה כיף לה, איזה בעל!

תעצרו כאן.

אכן, בעלי הוא גבר בעל מעלות מושלמות בכל קנה מידה, אבל בכל זאת הוא לוקה בשני חסרונות, שמעולם לא חשפתי כאן, וזה הזמן.

החסרון הראשון, והוא די ברור מהתמונות המצורפות- האיש איננו יודע לצלם. כל התמונות שלו תמיד יוצאות רועדות, לא מפוקסות… פח.

החסרון השני- הוא איננו יודע לעשות שופינג. הוא כל כך לוקה בתחום הזה, שבשנים הראשונות שלנו ביחד, כשעוד הייתי מנומסת, בלעתי בחיוך מבליג את המתנות חסרות הסטייל שלו. רק כעבור שנים, כשגיליתי כי המגירות בשידה שלי התמלאו עד אפס מקום בכל הארנקים והשרשראות שהוא קנה לי, נקטתי בגישת הביץ` ואמרתי לו: “מאמי, אל תקנה לי מתנות יותר. אני ממש מבקשת. ואם כל כך בא לך לקנות לי משהו, אתה יכול להצטרף אלי לגראס- אני אבחר ואתה תשלם”. ומאז הסידור הזה עובד ביננו ממש מעולה.

בחזרה לסינגפור. משאני מתחילה לקבל את התמונות המחרידות הללו בווטסאפ, אני קולטת כי אוטוטו אני עלולה למצוא את עצמי מסתובבת עם תיק כזה:

רק נותר לי להחליף את שמי לפריס הילטון, ואני מסודרת.

ובכן, שיט.

בגילנו, אנחנו כבר כמעט ולא מתקשרים במילים, אלא בעיקר בתמונות. ולכן אני עושה גוגל מהיר ומוצאת את התמונה של התיק שהכי דומה לסגנון שלי, ושולחת לו אותו במייל, כדי להכניס אותו קצת לעניינים.

ובתקווה שהוא לא ימצא אותו. או דומה לו. בשום. מקום. בסינגפור.

כעבור שתי יממות, הוא מתקשר משדה התעופה של סינגפור בדרכו הביתה, ונשמע קצת עייף.

“תקשיבי” הוא אומר לי “חרשתי את כל האי, הראתי לכל המוכרות את התמונה של התיק שאת רוצה: ואין. כזה. תיק. הן אומרות שחום זה צבע של גברים וכאן כל תיקי הנשים הם בורוד, אדום וסגול. אז אין תיק. מצטער”

אני חושבת שעד מלזיה אפשר היה לשמוע את שאגת הרווחה שלי.

אבל הי, לפחות הוא קנה לי זעפרן!!!

למצ`יסטה לעומתי, אין את הנסיון רב השנים איתו- והיא נפלה בפח. היא ביקשה ממנו שיקנה לה מגן מיוחד לסמסונג החדש שלה. משהו ספציפי מאד, ובקשתה לוותה בתמונה לשם המחשה, כי היא מודעת לבעייתיות של אביה.

הוא מצא כיסוי דומה. לא בדיוק מה שהיא רוצה אבל בווטסאפ שהוא שולח בערב הרכישה, הוא נותן את ההסברים הבאים, ואני מצטטת:

“אני מקווה שמצ`יסטה תשתמש במגן שקניתי לה. הוא מגן בפני הכל! אפשר לזרוק אותו למים, לחול, להשליך אותו מגובה- ולסמסונג לא קורה כלום!”

אני: למה שהיא תרצה לעשות דבר כזה?!

הוא: “זה מגן מדהים… אולם קצת מגושם”

הופה. כאן אני נדרכת.

“תצלם ותשלח לי תמונה” אני מבקשת. והוא אכן, מצלם ושולח.

וכשמגיעה התמונה אני שומעת את עצמי אומרת בפעם השניה השבוע,

ובכן, שיט.

(אפשר לרוץ איתו, לקפוץ איתו, לשחות איתו…כמו בפרסומת לטמפונים, רק שזה מגן מסך לסמסונג)

אני: “אתה בטוח שזה מה שהיא ביקשה ממך? זה נראה נורא!”

הוא: “כן. הופתעתי שהיא ביקשה כזה, עלה לי הרבה כסף (350 ש”ח), אבל זו חברה מאד איכותית”

אני (גועה מצחוק): “שילמת על החרא הזה 350 ש”ח??? איזה פראייר אתה! אוי, אתה מפגר”.

מעברו השני של הווטסאפ, נשמעה דממה.

כשמצ`יסטה מגיעה הביתה, אני מראה לה את התמונה שאבא שלה שלח. “תתחדשי” אני אומרת לה “יש לך מגן מסך חדש לסמסונג!!!”

מצ`יסטה בוחנת היטב את התמונה ואני מבחינה כי הילדה מחווירה ואף מתחילה לרטוט.

“אמא” היא אומרת לי “תזכירי לי בפעם הבאה כשאבא טס, לא לבקש ממנו כלום! אבל תבטיחי לי שאת מזכירה לי!”.

אבל, היי! לפחות קיבלנו מלא זעפרן!

ולהלן מספר תמונות שצולמו ע”י מקגייבר בסמסונג שלו ושהפציצו לי את האייפון בארבעת היממות האחרונות.

כיוון שיש לי בלוג כזה נחמד-חשבתי לעצמי: למה שאני אסבול לבד? תהנו גם אתם ביחד איתי, על אף חוסר החדות, חוסר הפוקוס והרעידות!

ומקגייבר אהובי- כמה טוב שבאת הביתה. באמת.

 *אני בטוחה שסינגפור יפה מאד. מה חבל כי התמונות אינן מצליחות להמחיש זאת.

 

Did you enjoy this article?

השארת תגובה