שביל ישראל: מסלול מס’ 6

שביל ישראל: מסלול מס’ 6

בשבת, על אף התקרית הבטחונית והמתיחות בצפון בחסות נסראללה הדביל המשכנו לצעוד בשביל ישראל!

אפשר ללמוד מהתמונה, כי ההרכב הפעם היה מצוצמם מאד. נבצרו מאיתנו ערן, דרור וטל לבית שמואלי, עמית לבית גרוסברג, המצ’יסטה והטייס לבית גזית.

איש איש וסיבת נבצרותו: שפעת, לימודים, עצלנות- מבלי לציין שמות.

זה רק המקום לאחל לערן ולדרור איחולי החלמה מהשפעת המזעזעת שתקפה אותם השבוע, לטייס ולטל איחולי הצלחה בבחינות, ולעמית ולמצ’יסטה העצלנים, איחולי אהבה שגרתיים.

מסלול מס’ 6 מתחיל בעיקרון בחניון התחתון בהר מירון ומסתיים בחניון הפיסגה. אבל ניצן המהמם, שנסע איתנו באוטו ביחד עם נורית, הציע רעיון גדול: שנהפוך את המסלול, כלומר: שנתחיל מלמעלה ונסיים למטה, כדי לעשות את המסלול בירידה ולא בעלייה. זה היה רעיון מעולה.

כשהתחלנו לצעוד היה קרררר. לימור וניצן התחממו בריצה קלה:

איך שהתחלנו לצעוד, עצר לידנו אוטובוס שממנו יצאו איזה עשרים גברים ערבים, שהתחילו לצעוד לצידנו. אחרי שהתברכנו ב”סבאח אל חיר” כפול עשרים

שאלתי את המאסף שלהם “מה זה? בלי נשים?”

חיוך גדול ננסך על פניו כשענה “לא! הן מטיילות בנפרד. אבל כל שני טיולים אנחנו עושים טיול משותף”.

כל כמה מטרים פגשנו אותם על השביל, כשברכות ה”מרחבא”, ה”כיף חלקום” וה”שיהיה לכם בתאבון” הידידותיות מעל ומעבר שלהם מלוות אותנו על כל צעד ושעל.

בפסיכולוגיה קוראים למנגנון ההגנה הזה: היפוך תגובהsurprise.

התזכורת היחידה לדביליות של נסראללה, היתה כשראינו מרחוק את מערכת “כיפת ברזל” פרוסה אי שם. בהתחלה עוד צילמתי אותה מתוך גאווה לאומית, ואחר כך כמעט בעטתי לעצמי במח, והטלתי על עצמי מיד צנזורהcool.

אפילו את החרמון ניתן היה לראות, לבן ומושלג- סימנתי לכם אותו:

למישהו כאן היתה כוונה טובה: 

אבל אחרי ה”נח” הוא הלך כנראה לנוח.

מטיילים מצטיינים:

ואיש אחד מופלא:

פגשנו פטריות בדרך, צילמתי שניה אחרי שראיתי במו עיניי שלושה גמדים חומקים ממתחת:

לאורך המסלול נצפתה פריחה מקסימה של אירוס:

עצרנו לנוח ושמנו ברקע את ג’ון לנון השם יקום דמו ביו טיוב. היה כה מגניב.

גם אריאל זילבר כיכב אצלנו בפלייליסט.

מקגייבר: “צלמי, זה נראה כמו הגרוסגלוקנר”surprise:

מישהו מתגעגע לאוסטריה…

כמו כן היתה פריחה משגעת של כלניות בשלל צבעים:

ואפילו נצפה נרקיס אחד חביב:

וגם יש שם קטלבים:

כשהגענו לסוף המסלול, החלטנו להמשיך את הקטע הקצר שדילגנו עליו בפעם הקודמת.

כזכור, באירועי הפרק הקודם, הגענו כמעט לחשיכה ונאלצנו לעצור ולהמתין למקגייבר ולחיליק היפים והאמיצים שעשו בריצה את הקטע הזה כדי להחזיר את המכוניות ולאסוף אותנו.

המיוחד בקטע הזה, שיש שם שדה של אבני גאודה המכונות “אבטיחי אליהו”.

מדובר בסלעים קטנים בצורת מח, שבתוכם יש גבישי קוורץ.

האבנים הללו הן כמובן משאב טבע שאסור לקחת הביתה!

כשסיימנו את הטיול, נסענו לחורפיש לאכול ב”סמבוסק הארזים”

הכירו את הסמבוסק שלי, שמבחינה קולינרית הוא לא ממש סמבוסק, אבל מה זה משנה, הרי העיקר פה זה הפחמימותwink:

ואף נרכשו סמבוסקים לצרכי טייק אווי, ללומד ולמתעצלת שנשארו בבית:

היה מוי כיף.

***

 

 

Did you enjoy this article?

השארת תגובה