כל הפוסטים של איילת גזית

לפני המון שנים, בהיות הטייס פעוט בן 5, היינו בעיצומה של נסיעה ארוכה. זו היתה שבת בצהריים וברדיו שודר ‘מסע

בשביל לשמוע את “אדון הסליחות”, הלהיט מספר אחת של התקופה הזו שבין ראש השנה ליום כיפור, אני מוכנה לעשות דברים

לראשונה מזה כמאה שנה, לא תכננו לנסוע לשום יעד אטרקטיבי בחו”ל בראש השנה הנוכחי. הסיבה לכך נעוצה במצ’יסטה, ילדתנו הפעוטה

בשבת החלטנו באופן נדיר, אמיץ ומפתיע לקום ממקום מרבצנו ולצאת לטייל באזור שמחוץ למים הטרטוריאלים של מזגן ביתנו. כיוון שהמצ’יסטה

תקופת בחירות היא ללא ספק תקופה סוערת בחיי מדינה, ומשהכרזתי קבל משפחתי כי בבחירות הללו אינני מתכוונת לשלשל את הפתק

היום האחרון שלנו בלפלנד. אנחנו מתאמצים לארוז ולדחוס לשתי המזוודות את כל המטלטלין, ומטלטלים אותם לאוטובוס. אנחנו נוסעים לאזור יער

המפלים הקפואים בקורואומה מרוחקים שעתיים נסיעה מזרחה מרוביניימי, בקרבת הגבול הרוסי. הדרך הקסומה עוברת דרך אזורים מושלגים והיער הארקטי מלווה

בבוקר אנחנו יוצאים לראות את הזריחה ומקגייבר מעוניין להטיס את הרחפן שלו, אבל יש שלג- וזה לא מתאפשר. אז אנחנו

ארמון הקרח לומילינה, שבקרבת העיר קאמי- נבנה בכל שנה מחדש. בכל שנה נאספים מיטב הפסלים, האמנים והאדריכלים באיזור- ומתחילים במלאכת

הבוקר השכמנו קום, ואני רוצה לומר שאור ל 7 בבוקר התייצבנו בהרכב מלא על האוטובוס, אבל היה עדיין חושך. באופן