לונדון 1: Hello from across the pond

לונדון 1: Hello from across the pond

כשהגענו הבוקר נתבגה, דב”ג לא נראה לנו כתמול שלשום

התקרבתי אליו קצת יותר כדי לאבחן את הסיבה, ואכן מקרוב הוא נראה היה לנו עגמומי אף יותר מהרגיל. הסיבה לכך היתה ברורה- הילדים שבדרך כלל מתלווים אלינו- לא היו באמתחתנו היום. במקום זה ערכנו לו הכרות עם ג’יין הקרציה שהתלוותה אלינו, וזו היתה תגובתו:

ג’יין הקרציה ישר אמרה מה זה כל האנשים פה מתפלשים בשדה, צפוף פה, בואו נלך לטרקלין דן ונשב לשתות תה כמו בני אדם. בלית ברירה, נאתרנו לה.

בזמן שג’יין תירגלה את מיומנות לגימת התה שלה, אני נזכרתי שבעצם לא שמעתי כלום מאנדרה, הלנד לורד שממנו השכרנו את הדירה, דרך airb&b. את העיסקה סגרנו כבר לפני כמה חודשים אבל חוץ מלקחת הכסף ולשלוח לנו את הכתובת- לא שמעתי ממנו דבר. שלחתי לו סמס קצר שאנחנו בדרך, והוא ענה שסבבה.

שמחים ומאושרים עלינו למטוס שהיה מפוצץ מפה לפה. מימיננו ישבה זקנה נרגנת ומאחורינו זקנה נרגנת תואמת. זו היתה טיסה מאד נעימה. נוט. 

בשמחה רבה נחתנו בהיתרו, ואחרי שהזדקנו לנו בזמן ההמתנה הכה ארוכה בתור לביקורת הדרכונים, שארכה חמש שנים בקירוב, שלפתי מהארנק את כרטיסי האוייסטר שלנו, אלה שאני אף פעם לא מזדכה עליהם בסיום הטיול ושומרת אותם תמיד לשימוש חוזר לפעם הבאה.

ג’יין היתה מאד מרוצה מהמהלך הבריטי הזה.

במהלך הנסיעה ג’יין הסבה את תשומת ליבי כי בעיתון שזרוק על הספסל שלצידנו, יש ראיון עם קתריונה בלף שלנו,שמשחקת את קלייר פרייזר ואפילו ג’יימי פרייזר שליט”א הצדיק הציץ אלינו מהעיתון.

קסם של קבלת פנים.

כשאנחנו יוצאים מהטיוב ומתחילים לצעוד במו רגלינו לעבר דירתנו, קורים שלושה דברים שגורמים לנו להיזכר למה אנחנו מאוהבים בעיר הכי מדהימה בעולם. 

הדבר הראשון: אנחנו מסתגלים מחדש להיפוך הכיוונים ומשתדלים מאד לא להידרס. איכשהו אנחנו כל פעם מצליחים להיות מופתעים מחדש מכך שהרכב מגיע מימין ולא משמאל. אבל הכיתוב על הכביש מציל את חיינו פעם אחר פעם:

הדבר השני: זהו יום שישי אחר הצהריים. בעודנו צועדים אנחנו מבחינים שכולם חוץ מאיתנו, מתגודדים עם החבר’ה של כולם מחוץ לפאבים, כשכולם חוץ מאיתנו עם כוס בירה ביד, וכולם באווירת שאנטי וצחוקים. חוץ מאיתנו.

חוץ מאיתנו, כי כאמור אנחנו צועדים בנחישות לעבר הנכס שלנו שנמצא ברחוב ניו קבנדיש 152.

הנהו הנכס:

בהגיענו לדלת הכניסה צלצל צלצלנו בפעמון, אך אין קול ואין אנדרה. אחרי שעמדנו כמה דקות מחוץ לדלת הנעולה ג’יין נזכרה לפתע כי בחלקה השני של הודעת הסמס מאנדרה, הוא כתב כי הוראות מפורטות כיצד להיכנס לדירה הוא ישלח למייל.

אך אינטרנט עוד אין באמתחתנו, כי טרם רכשנו סים מקומי, אז גם אין אפשרות לקרוא את המייל.

וגם אין יכולת ליצור קשר עם אנדרה, גוד בלס היז סול. 

אך אז לפתע הבחין מקגייבר בזווית העין כי לצד הדלת תלויים שני מנעולי קומבינציה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כבוגרי קומנדו אסקייפ רום, הנחנו כי בתוך מנעולי הקומבינציה הללו, נמצאים המפתחות לדירה, והמייל של אנדרה בעצם מכיל את הקוד. 

אבל אינטרנט כאמור אין, וגם אין אפשרות לקבל רמזים מהמפעיל של האסקייפ רום, אנדרה, גירסת המציאות.

בעיה.

ואז!!! זיהינו כי מעבר לכביש ניצב לו סניף של טסקו, הסופר השני החביב עלינו בממלכה (הראשון הוא סיינסבורי).

חצינו את הכביש, ובזמן שמקגייבר נכנס לרכוש, אני המתנתי לו עם כל הכבודה בחוץ, על המדרכה.

ואז קרה הדבר השלישי  שגרם לי להיזכר למה אני מאוהבת בעיר הזו.  נעצר לידי זקן אנגלי חביב ושאל אותי: “את רק הגעת לחופשה, או שסיימת את החופשה?”

אני: “רק הגעתי”

הוא: “ho, have a lovely holiday, dear”

כי אני כל כך אוהבת שקוראים לי פה דיר.

סאגת האסקייפ רום הסתיימה לאחר שהתאבזרנו באינטרנט, נכנסנו למייל, פתרנו את החידה ונכנסנו לדירה.

זה החלק הנחמד בדירה, מדף הספרים:

ומכאן זה הולך ומדרדר. המטבח, מסתבר, הוא מטבחון, המקלחת היא מקלחון, הכיור הוא כיורון

ו”הנוף האורבני הקסום” הנשקף מהחלון הוא זה:

פרחים בעליית הגג, זה כאן

יומנה של אנה פרנק, הגירסה האנגלית.

אגב, את אנדרה לא פגשנו מעולם. אך גם האירועים האלה לא הצליחו לשבור את רוחנו. אחרי שפרקנו את מטלטלינו, יצאנו לצעוד ברחבי עירנו כשהכיוון הכללי הוא לכיוון הקובנט גרדן/ סוהו/ ווסט אנד.

מוטיב החבר’ה שהם לא שלנו שמתגודדים מחוץ לפאב עם כוס בירה ביד, עובר כחוט השני לאורך כל העיר וגורם לי לרצות להיות בחבר’ה שלהם.:

או שלהם:

או שלהם:

או שלהם:

הבנתם את הרעיון. אני חפצה בחברים מגניבים.

בדרך יש כיכר קטנה וחמודה שקל לפספס אם ממצמצים לרגע, ושנקראת כיכר שבע הספרות (senen dials)

זו צומת קטנה באזור הקובנט גארדן שבבווסט אנד, שבה נפגשים שבעה רחובות לכדי כיכר קטנה. במרכז הצומת ניצב עמוד שבראשו שישה שעוני שמש כי במקור, בסוף המאה ה- 17, היו כאן רק שישה רחובות, הרחוב השביעי נולד אחר כך.

ג’יין הקרציה מסבירה, כי ריבוי הרחובות בשטח כה קטן נבע מהרצון להגדיל את שטח הכניסות לבתים, כיוון שהמס שנגבה אז היה לפי שטח הפנים של הכניסה ולא לפי שטח הנכס הכללי. האזור הזה היה בעבר שכונת עוני ידועה לשימצה שתוארה בספרים של צ’ארלס דיקנס, כאחד המקומות המסריחים בעיר אבל היום זה אחד המקומות החמודים.

ממול לעמוד ניצב הפאב The Crown:

 ועל החזית שלו יש לוח ברונזה שמסביר כיצד יש לחשב את השעה בהסתמך על שעוני השמש:

אני מתה על הפאבים האנגליים, עם עציצי הגרניומים הפורחים התלויים.

וגם:

אני מתה על הדלתות הצבעוניות, ובעיקר על הדלתות האדומות:

וגם:

כשהרחוב בשיפוצים, מישהו דואג שהמחסומים ייצבעו ויתאימו לצבעי החנות. לא קסום?

וגם:

אני מתה על הסטיקרים השנונים האלה.

ובכלל על גרפיטי:

וגם:

מתה על התכלת ההורס:

וקובנט גרדן, אחד המקומות החביבים עלי

יש שם חנות, שהיא היכל הקודש של התה. ממש, הר הבית של התה. מליון סוגי תה,טריליון חליטות, קומקומים, ספלים. עונג צרוף לחובבי הז’אנר. ג’יין היתה באטרף מהחנות.

בחנות הסמוכה הצטרפו לכוחותינו- שני עטים, בדמותה של סבתוש היקרה שלנו:

היתה גם עצירת התרעננות

ולבסוף נקודת השיא בעלילה היתה ארוחת הערב שנסעדה במסעדת Yauatcha.

זו מסעדה סינית יפה, נוצצת ומפונפנת בלב הסוהו. במרכז המסעדה יש אקווריום ענק בצבע כחול- טורקיז והשירות בה אדיב ומפנק.

למרות שהגענו קצת מרוטים מאירועי היום, המארחת והמלצרים קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות ובלתי מתנשאות. מלצר חמוד כרכר סביבנו לאורך כל הארוחה, עזר לנו לבחור מתוך התפריט העצום, פרס לנו את המפיות על הברכיים, מזג לנו מים לכוסות בכל פעם שהכוס התרוקנה והשאיר לנו רק את מלאכת הלעיסה והבליסה.

לעסנו את מיני המזונות הרצ”ב:

היה טעים ברמות.

ברחוב המתין לנו דייויד גנדי בכבודו:

וגם במרקס אנד ספנסר הוא עמד לו בנונשלנטיות

והזמין אותי אליו לעלות לראות את האנדרוור שלו.

האמת היא שמה שאתם רואים כאן זו תגובה פבלובית טיפוסית. בכל פעם שאני עוברת ליד מרקס אנד ספנסר, אני מגיבה בהתנייה פשוטה: נכנסת פנימה, מחפשת את מחלקת הגברים ומצלמת אותו. הסברתי למקגייבר שאני ממש חוששת לשבור את מנהג המקום: זה כמו להתגרות בגורל או משהו.

אז כמו שהבנתם, אנחנו על אוקספורד סטריט עכשיו

באופן די מפתיע הרחוב ריק, החנויות פתוחות עד שעה מאוחרת וריקות, מה שמאפשר לנו לרכוש בשקט ובנחת.

ומסר סמוי לקוראת הנאמנה, מצ’יסטה, אשר שוהה בפולין בימים אלה: קניתי לך את מה שביקשת ביוניקלו.

בתום המסע חזרנו ללוקיישן של פרחים בעליית הגג, דירתנו המכונה “הדירונת”.

עכשיו שמעו קטע גדול. זוכרים שפעם חווה אלברשטיין שרה ש”בלונדון טלוויזיה מצויינת”, אך מעולם לא הסבירה, פירטה או נימקה? אז בעודי מתארגנת למקלחת, ג’יין הקרציה הדליקה את הטלוויזיה, זפזפה וזפזפה ונעצרה בערוץ 4, שהוא ערוץ ציבורי לכל דבר ועניין. התכנית ששודרה היא Naked attraction.

זהו משחק הכרויות טלוויזיוני בריטי, שבו אדם לבוש בוחר שני מתמודדים מתוך שישה אנשים ערומים לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, כולל כל מה שבאמצע. הגוף שלהם והפנים, נחשפים בפניו ובפנינו הצופים בשלושה שלבים. תחילה אזור החלציים ללא סינונים או פיקסלים, אחר כך אזור החזה ולבסוף הפנים. האדם הלבוש מחליט על סמך מראה המועמדים העירומים עם מי הוא מעוניין להתרועע, ואז הוא מתפשט בעצמו גם.

הנה כאן שני המועמדים הסופיים שנבחרו בקפידה ע”י המתמודדת מישל:

אני הימרתי שמישל בסוף תלך על השמאלי, וצדקתי. חחח.

אחרי שהשרירן נבחר, מישל גם היא התפשטה, כי פייר איז פייר, ואחר כך הם יצאו לדייט. הדייט לא צולם אבל כעבור חודש מסיום הדייט הם רואיינו, ומישל סיכמה שהדייט היה סבבה, אבל הפריע לה שהוא בחור קצת שטחי. התעלפתי מצחוק.

 מה אני אגיד לכם? שמח פה,  across the pond.

טה-טה.

Did you enjoy this article?

9 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגב

    ג’יין-איילת שליטה דיר.
    המלכה האמיתית זו את.
    הכי אני אוהבת בעולם, מכל הפוסטים המהממת שלך!!! זה את הפוסטי-חו”ל שלך.
    מיינד ד’ה גאפ, סיס.
    מחכים להמשך

  2. אסתי הגב

    מה זאת אומרת שאת כמהה לחברים מגניבים? זהו, הגעת ללונדון אז שכחת אותנו?
    מכיוון שרק אוכל בראש שלי, וכך אני מנווטת בעיר, ממסעדה לשוק אוכל, אני יכולה להגיד לך שבseven dials יש סניף של המסעדה המדהימה שאכלנו בה sunday roast.
    וקובנט גארדן זה בערך המקום האהוב עלי בלונדון. זאת תחרות קשה כי בלונדון יש מיליון מקומות שאני אוהבת במיוחד.
    והכי חשוב, לא אכלת קינוח במסעדה???????

    • איילת גזית הגב

      לא תאמיני, אבל היינו כה מפוצצים, לא נותר מקום לקינוח.
      ובחזרה לחברים המגניבים: כמובן שאם הייתם פה איתנו, הכל היה נראה אחרת חחח.
      מתה עלייך אהובת לבי

  3. גבי הגב

    אחחח, איזה כיף לנו, שבת בבוקר ואנחנו בלונדון.
    תענוג, חיבשוקים

  4. ריבי הגב

    לונדון זה כזה כיף!

  5. מנורה הגב

    כיף לקרוא ולהיזכר רק חזרתי משם
    בלונדון אפשר להיסתובב ולא לראות פעמים
    את אותם המקומות
    שבת נעימה

  6. motior הגב

    אין כמו לונדון… את עושה לי חשק לנסוע לשם שוב (אבל יש עוד המון מקומות ברשימה שלי ובסוף אני נוסע להרצליה)

  7. Gal הגב

    אין על הפאבים האנגליים
    אין על השמש בקליפורניה
    ואין על החברים בישראל!

  8. חיה שורץ הגב

    איזה יופי של תמונות, איזה יופי של פוסט. שימרי מכל משמר על מקגייבר, מסרי ד”ש לסבתוש, וכמובן שימרי על עצמך ! בילוי נעים .

השארת תגובה ל-גבי

ביטול