נכריה עונה 3 פרק 1: “The Battle Joined” שבעת הרגעים הגדולים

נכריה עונה 3 פרק 1: “The Battle Joined” שבעת הרגעים הגדולים

עלול להכיל ספויילרים.

בתור מי שמלווה את הסידרה האהובה עליי עוד מראשית הליהוקים, היה לי קשה מאד להתאפק ולחכות ליום שלישי, עד שישודר הפרק בyes. כדי שישתרר שקט תעשייתי בבית, המצ’יסטה הורידה לי את הפרק הפיראטי לטלוויזיה, ועם קופסת טישו צמודה ישבתי לראות את הפרק שכה חיכיתי לו.

זה היה פרק ראשון מושלם, שנותן לנו מבט מעמיק על החיים הנפרדים של ג’יימי וקלייר לאחר הפרידה. סיפורו של ג’יימי מתפרש על פני ימים ספורים בלבד, בעוד שסיפורה של קלייר נמשך על פני כמה חודשים. אנחנו עוברים בין הסיפורים שלהם הלוך ושוב, וכך אנחנו רואים את הכאב ואת הצער של שניהם שזורים ביחד, מכאן שם הפרק. עשר הדקות הראשונות של הפרק, שבו מתואר קרב קולודן האיום, היו עוצרות נשימה, ליטרלי. עצרתי כמה פעמים את הצפייה בשביל לנשום. אחרי הקרב היו כמה דברים שבלטו לי במיוחד והרי הם:

1. הגברים המתנשאים של המאה העשרים: בעונה הראשונה והשניה, ג’יימי זכה ובצדק בתואר King of men- בעוד שכל הגברים מסביבו החזיקו בדעות קדומות בגישתם לנשים- היחס שלו לקלייר כאישה היה פתוח, מכבד, מתקדם ושוויוני. והנה אנחנו נזרקים בתחילת הפרק למאה העשרים ואנחנו פוגשים שני דגמים של גברים חזירים שוביניסטים- בהתחלה זה הבוס המאוס של פרנק שלועג לקלייר על כך שהיא מעזה להחזיק בדעות משל עצמה. ואחר כך הרופא המיילד שלה, שמבטל את הרצונות שלה ובדורסנות שמוכרת לכל אחת מאיתנו, מחליט כיצד תלד. לכל אשה שקוראת כאן יש באמתחתה סיפורים מסמרי שיער על הרופא הדוחה שהיא פגשה במהלך ההריון או הלידה שלה. כמו אותו רופא מרדים שסירב להגיע ולהזריק לה אפידורל כי בדיוק היה בהפסקת האוכל והגיע בעיכוב של שעתיים, ושאחרי הלידה אותו רופא עצמו התמהמה במשך 7 שעות בהוצאת המזרק מהגב שלה סתם כי לא התחשק לו, טרו סטורי. סליחה על הגלישה, אבל גם אחרי 20 שנה מתחשק לי להוציא לרופא הזה את העין. בחזרה לענייננו: בין שני הגברים השוביניסטים האלה, עומד פרנק. פרנק חסר האונים. חסרונו של ג’יימי באותם רגעים היה מורגש מתמיד. ג’יימי היה שותל במילה אחת את הבוס הקקה של פרנק והיה מנחית אגרוף ישירות לפרצוף הנפוח של הרופא המקסים הזה.

הוי, ג’יימי, איפה אתה כשצריך אותך.

2. Let me be: ובינתיים ג’יימי שוכב, פצוע קשה בשדה הקרב. הוא מוקף מסביבו בגופות ומעליו מונחת גופתו של ג’ק רנדל המנוול. הנשימות שלו כבדות, חורקות. רק העיניים שלו זזות וקולטות את מימדי הזוועה- החיילים האנגלים עוברים בין הגופות ומוודאים הריגה בדקירה ובירי. הוא הוזה שקלייר מגיעה, מניחה עליו יד מרגיעה ושואלת: “אתה חי?” סם הוגן- הוכיח בפרק הזה שהוא שחקן מעולה. היכולת שלו להעביר את תחושות האימה, האובדן, היאוש, הריקנות במבעי פנים בלבד היתה פנומנלית לדעתי. סם היקר והמוכשר שלנו שכולנו עוטפות אותו באהבה ומוקירות לו תודה לנצח על שהוציא לפועל את ג’יימי מהשורות שבספר והפך אותו לגבר בר קיימא.  סם/ג’יימי שוכב בשדה הקרב, מוקף בגוויות, בקור מקפיא, לבד. לשמוע את הנשימות הכבדות שלו, את אנחות הכאב…קורע לב מצד אחד, ומצד שני נחת:  איך השחקן הגאוני הזה הצליח להעביר לנו את הכל הכל בעזרת העיניים בלבד. והרגע הזה שבו הוא מביע את הרצון שלו למות שוב ושוב בשלוש מילים עוצמתיות Let me be. אוי, לבי לבי.

3. מורטה: אני חייבת להודות שבעת קריאת הספרים, הייתי מרוכזת כל כולי בדינמיקה שבין קלייר לג’יימי ולא השקעתי מספיק מחשבה לדמויות המשנה. רק כשצפיתי בעונה הראשונה והשניה התוודעתי לדמות המהממת של מורטה, וחזרתי שוב לחפש אותו בספרים . כשג’יימי היה בן שבוע, מורטה, הסנדק שלו, כרע ברך מול אלן, אימו של ג’יימי ונשבע לה שבועה שהוא ישמור על ג’יימי תמיד. ואכן, מורטה שמר לו על הגב לאורך כל החיים- בנאמנות, במסירות- הוא היה מחובר לג’יימי בעצמות. אנחנו רואים את מורטה לשניה, בשיא הקרב, כשהוא מציל את ג’יימי במאבק שלו מול חייל אנגלי, ואפילו ברגע הזה, לשניים האלה יש את הבדיחות הפנימיות שלהם. אחר כך מורטה נעלם לנו מהעיניים, וגם לג’יימי. בספר, ג’יימי מרגיש שמורטה מת, והוא לא מופיע יותר לעולם. בפרק, הוא שואל עליו ולא מקבל תשובה ברורה. יכול להיות שמורטה יופיע בפרק הבא? אני מקווה שנזכה להיפרד ממנו בצורה הגונה. מגיע לו. ושתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

4. קלייר מנסה להתרגל לחיים במאה העשרים: כשהם משתקעים בבוסטון, בדירה החדשה והקלסטרופובית שלהם, קלייר, שידועה כבשלנית גרועה מאד- מנסה להכין ארוחה ולהשתמש בתנור גז. היינו חושבים שיוקל לה- שהיא תתענג לרגע על פלאי הטכנולוגיה של המאה העשרים ועל הפינוקים שהם מאפשרים לה, אבל לא. במקום זה היא מסתבכת, מתעצבנת, ולבסוף מבשלת על האש הגלויה שבאח, כמו שלמדה בסקוטלנד, רק אז חוזר לה הצבע לפנים. הסצנה הזו הזכירה לי את היידי בת ההרים, שכבר התרגלה לחיים הסגפניים אצל סבא, אבל אז נאלצה לעבור להתגורר אצל קלרה העשירה בפרנקפורט. המיטה הרכה והנוחה- לא היתה טובה לה. רק כשירדה לישון על הריצפה, הוקל לה והיא הצליחה להרדם. הגעגועים העזים של היידי לשווייץ ולסבה גרמו לה להיות סהרורית, ולבסוף בהמלצת הרופא היא נשלחת בחזרה לסבא בשוויץ. נשמע מוכר? בעוד חמישה פרקים קלייר תכנס לנעלייה של היידי, היא תחזור לג’יימי והכל יהיה טוב.

כי אני כבר מחכה בכליון נפש לרגעים כגון אלו:

5. פרנק. לא סובלת אותו. שונאת באופן כללי גברים מתקרבנים, ופרנק מתקרבן לאורך כל הסידרה. הוא אוסר על קלייר להזכיר את החיים הקודמים שלה, אסור לה להזכיר את ג’יימי באוזניו, שחלילה המסכן לא יפגע. לדעתי הוא מעביר אותה סוג של התעללות, וזה מכעיס אותי. בשלב מסוים היא זורקת עליו מאפרה, ואני ממש מצטערת שהיא מפספסת.

יש רגע אחד סמלי שמבטא את הקשר שלהם- הם שניהם עומדים בדירה בבוסטון, לאחר מריבה. הוא במסדרון, והיא בחדר הכניסה, כשקיר מפריד בינהם. ככה הם ימשיכו לחיות את 20 השנים הבאות, כשקיר גדול מפריד בינהם.

חכו חכו, בהמשך יתגלו עוד כמה פרטים על פרנק. לא סובלת אותו, כבר אמרתי?

6. רופרט: כשהכרנו את רופרט בעונה הראשונה, הוא שימש ביחד עם אנגוס כאתנחתא קומית, מן רוזנקרנץ וגילדנשטרן בגירסת גבלדון. בעונה השניה איבדנו בצער את אנגוס, ורופרט, שהיה אמור למות לפי הספר כבר אז, איבד עין. הפעם האחרונה שפגשנו אותו היתה בסוף העונה השניה. הוא היה עד לתקרית שבה ג’יימי הרג את דוגל, ואז הוא נשבע לסגור עם ג’יימי חשבון. עכשיו אנחנו מגיעים לרגע שבו הוא אמור לסגור חשבון עם ג’יימי, ובמקום זה, הוא נושא את ג’יימי הפצוע לבית המחסה, הם מתלוצצים על נחירות ועל פלוצים, ונסגר מעגל כשהוא אומר לו את משפט המחילה:

“I will not go to my grave hating you. God will judge us both and I trust in his mercy”

כשרופרט מובל בגאווה ובראש מורם להוצאה להורג שלו, הלב שלנו נדרך. למדנו לאהוב את הדובי הסקוטי המרופט הזה, וברגע הזה הוא מייצג את כל ההיילנדרים הגיבורים שנפלו גאים בקרב. כשהירייה מהדהדת ברקע, אנחנו נפרדים ממנו סופית, ורק הפנים השבורות של ג’יימי מבטאות את האובדן.

הקצב שבו אנחנו מאבדים דמויות חשובות על הפרק הראשון, מרגיש קצת כמו משחקי הכס, וטוב שאני בכלל לא צופה במשחקי הכס.

7.  “Where’d she get the red hair?”: הפרק מסתיים כשבריאנה התינוקת מעורסלת בזרועותיה של קלייר. פרנק וקלייר רוכנים מעליה ומתמוגגים מיופיה. הם מסכמים שמעכשיו תהיה להם התחלה חדשה, אבל אז נכנסת האחות ואומרת את משפט המחץ, שסוגר את הפרק בבום. היא שואלת:

“Where’d she get the red hair”

זה מהאבא שלה האמיתי, ג’יימי פרייזר, זה מאיפה, גברת! ולכי תתעסקי בעניינים שלך!!!

אוח, שבוע שלם עד הפרק השני…הסבל.

Did you enjoy this article?

תגובה אחת

  1. שלומית לפיד הגב

    סיכמת יפה. מזל שראיתי קודם.
    אפשר כזה כל שבוע, להארכת ההנאה מהצפיה?

השארת תגובה ל-שלומית לפיד

ביטול