כל הפוסטים באלו הם חיינו

זה אחד הפוסטים הכי אישיים והכי פוליטיים שכתבתי בתקופה האחרונה, וכיוון שהבלוג הזה שימש פעם  כיומן פתוח, אני מרגישה צורך

בכל ראשון בספטמבר, מזה 17 שנה, אני נוהגת לצלם את שני צאצאיי עומדים זה לצד זו, שניה לפני היציאה לבית

בשישי בלילה, אחרי ארוחת סטייקים דשנה במיוחד, החלטנו להעמיס את הטלסקופ על האוטו ולנסוע להר הטייסים, כדי לנסות לחזות במטר

ב 1:30 לפנות בוקר העיר אותנו רעש מחריש אוזניים. צרצר. בהתחלה זה היה נשמע כאילו אנחנו חולקים איתו חדר, אבל

יום הולדתי ה 50 אשר חל בשיא הקורונה, נחגג בצניעות, לשמחתי הרבה. אני לא משתגעת על הפקות ימי הולדת. אבל

גינתה של מרתה סטיוארט, מעוררת בי תמיד השראה מהולה בקינאה. מי שעוקב אחרי האישה הזו, עד לפרוייקטים הגרנדיוזים שהיא מקימה.

לא סתם אלוהים ברא את הגבר ראשון. הוא יצר אותו בתור פיילוט, למד מהטעויות, הפיק לקחים, ערך מקצה שיפורים נרחב,

את בידוד הקורונה אני מעבירה בבדידות מזהרת ובתנאים של נסיכה: יש לי בעל חיוני, בן חיוני ובת בצבא. אין לי

והימים ימי קורונה הם, ובזמן שאנחנו נצורים בביתנו, נצורה המצ’יסטה בצבא, רחוק מאיתנו.  כבר יותר מחודש שלא ראינו את זיו

בתקופה הטרום קורוניאלית היו לי חיים נחמדים מאד. מלאים בהתגודדויות, חיבוקים, נשיקות, מפגשים חברתיים וארוחות משותפות, בקיצור- כל מה שעכשיו